על סבל והחמצה

וההרגלים הלא בריאים חזרו: זה לאכול מקופסת חומוס קנוי בדלת של המקרר, כשהוא עוד פתוח עם חתיכת חלה מעופשת מסוף השבוע (וכבר יום שלישי), זה להתנפל על כל המקרר כשחוזרים הביתה מהעבודה ממש עם רעידות מרוב רעב, אפילו שבצהרים אכלתי לאפה עם שווארמה (ובסוף אותה ארוחה לחשתי לעצמי שבשקט היית אוכל עוד אחד כזה), זה להרגיש החמצה אם מישהו היה רוצה לטעום מהקינוח שלי במסעדה, חס וחלילה שאוכל ביס פחות....

במשך שנים חייתי בתחושת החמצה. זה בא לידי ביטוי בדרך כלל סביב האוכל. כמה שלא אכלתי, הרגשתי שאני רוצה עוד. במסעדה, כשבחרתי מנה לאכול, הייתי חוזר בתחושת החמצה אל המנות שלא הזמנתי. באירועים, הייתי ניגש לפחות 4 פעמים לבופה כדי להעמיס על הצלחת, ותמיד הרגשתי החמצה על עמדת הנקניקיות שדילגתי עליה, כי היה שם תור ארוך מידי. כמה שלא אכלתי, תמיד הייתה החמצה והרגשה שהבור לא התמלא. והייתי בעודף משקל, לפחות 15 שנים. עם עליות וירידות, וזה הפריע לי , הייתי כבד ומלא ומבחינה בריאותית זה כבר פגע בי. ומה לא ניסיתי? את כל השיטות\המתכונים\הדיאטות\השיקויים והכדורים שהיו ... סבלתי, בעיקר סבלתי בזמן התהליכים האלה. הסתובבתי רעב, חסר אנרגיה ובתחושת מסכנות וקורבנות כללית. למה אחרים מצליחים לאכול סביר, לא משמינים ולי יש סוגיה פתוחה עם הנושא? למה זה מגיע לי? ותחושת ההחמצה רק התעצמה. החמצה על ארוחות ומאכלים שרציתי כל כך ולא יכולתי לאכול. זכור לי אירוע מסוים לפני המון שנים שהגעתי אליו, ובאותו זמן עשיתי את דיאטת "מרק הכרוב", ולכן לא אכלתי כלום באותו אירוע. עד היום, ואפילו ברגע כתיבת שורות אלה, חוזרת לי ההרגשה של תחושת התסכול והאכזבה שאני מוותר על האוכל באותו אירוע (שבכלל לא היה גורמה, סתם איזה קייטרינג ממוצע מינוס). כל כך רציתי את האוכל הזה.. והסבל, ותחושת ההחמצה תמיד הביאו לסיום הדיאטות וחזרה להרגלי האכילה הגרועים, גם אם הצלחתי לרדת במשקל . ההרגלים הלא בריאים חזרו: זה לאכול מקופסת חומוס קנוי בדלת של המקרר, כשהוא עוד פתוח עם חתיכת חלה מעופשת מסוף השבוע (וכבר יום שלישי), זה להתנפל על כל המקרר כשחוזרים הביתה מהעבודה ממש עם רעידות מרוב רעב, אפילו שבצהרים אכלתי לאפה עם שווארמה (ובסוף אותה ארוחה לחשתי לעצמי שבשקט היית אוכל עוד אחד כזה), זה להרגיש החמצה אם מישהו היה רוצה לטעום מהקינוח שלי במסעדה, חס וחלילה שאוכל ביס פחות.... באחד מהניסיונות שלי לרדת במשקל ולהיות בריא יותר, ניסיתי לא לאכול גלוטן . בערב הייתי אוכל כמויות גדולות של אורז מלא והמון פריכיות עם קוטג' (והייתי בטוח שאני אוכל בריא...). ולאט לאט חזרתי לאכול גם לחם ובצקים. בהתחלה רק במסעדות, אחר כך רק בחוץ או באירועים שונים ובסוף גם בבית. הבנתי שזה בדיוק כמו אותו אחד שהפסיק לעשן, ואז הוא משנורר סיגריה ביציאה עם חברים לפאב, ואז במסעדה, ואז בהפסקת צהרים בעבודה ואז הוא כבר שם לב שהוא משנורר 5 - 6 סיגריות ביום ונכנע וקונה קופסה. אצלי קרה את אותו תהליך בדיוק עם בצקים ולחמים, הבנתי שאני מכור. מכור לאוכל. אז כבר הייתי על סף ייאוש. הייתי במשקל של מעל 98 ק"ג וממש פחדתי להגיע למשקל תלת ספרתי. מה זה אומר עלי? חלש אופי? תבוסתן? חסר עמוד שדרה? לא ממש ידעתי איך לצאת מהמצב הזה. אחרי כל ניסיון נוסף שלא צלח, תחושת האכזבה, התסכול וההחמצה רק התחזקו. באותו זמן, באחת הקבוצות בפייסבוק שהייתי חבר בהן, התחילו דיונים שונים, מה עושים עם הכרס הזו? ואני גידלתי "כרס של מנהל" לתפארת. כזו שהחולצה המכופתרת מתוחה על הכרס טוב טוב והכפתורים עומדים להתפקע. אחת ההצעות שעלו שם, הייתה לצמצם סוכר ופחמימות לתקופה מסוימת כדי ל"יישר את הכרס". לא ממש הבנתי מה המשמעות של זה, אבל זרמתי. נפתחו קבוצות ווצאפ ייעודיות לנושא לפי אזורים. אני הצטרפתי לקבוצה בשם "מורידים סוכר כפר סבא". בכל קבוצה היה מישהו בעל ניסיון כלשהו בתהליך. לאט לאט, במשך יותר מחודש, התחלתי להוריד מאכלים שיש בהם הרבה סוכר ופחמימות. כל שבוע הפסקתי לאכול חלק מהמאכלים הללו בתהליך מדורג ובמקביל הוספתי מאכלים שמבוססים יותר על חלבון ושומן. ואז נסענו לסופשבוע בצפון. מאד חששתי מהנסיעה, כי הייתי כבר בתוך התהליך של שינוי התזונה ולא רציתי לחזור אחורה. אמרתי לעצמי שאעשה את המקסימום בסופ"ש הזה לבחור נכון. ובאמת, הצלחתי לאכול מה שרציתי, ללא תחושת רעב. כשחזרתי מסוף השבוע, אז היכה בי.... אין סבל! אין תחושת רעב! אין תחושת החמצה! נהניתי מהאוכל, אכלתי כשהייתי רעב, לא אכלתי סתם כי היה אוכל ולא הרגשתי שפספסתי משהו... רגע, מה זה? מה קרה פה עכשיו? זו הייתה תחושה חדשה, שלא הכרתי עד עכשיו. גם לאכול טוב, לבחור מה שאני רוצה, גם להנות מהארוחות וכל זה בלי סבל ובלי תחושת ההחמצה? וואוו ! הרגשתי שזה משהו שונה, אחר, שלא קרה לי עד היום. והתעוררה בי התחושה שעכשיו זה באמת יצליח. הנה קורה משהו חדש, שלא קרה אף פעם! איזה "נטל" עצום שהיה לי על הכתפיים התחיל להתפוגג. והמשכתי. המשכתי באתגר הזה של הורדת הסוכר והתחלתי לקרוא וללמוד על הנושא. הבנתי מה הגורמים להשמנה ולאכילת יתר, למדתי על תזונה דלת פחמימות (פליאו, קטוגנית, אטקינס ועוד). הבנתי שכל השנים האלה, של ספירת קלוריות/נקודות, תפריטים נוקשים ומאכלים שלא מותאמים לאדם הספציפי רק גרמו נזק והעצימו את תחושת הכשלון, התסכול והאכזבה. כל הניסיונות של הדיאטות האלה הם בעצם משימה שבלתי אפשרי להצליח בה. אין באמת אפשרות להצליח כשעושים תהליך שמלווה בסבל ותחושת החמצה ורגשות שליליים. רק כשיש רגשות חיוביים של הצלחה וסיפוק בתהליך, הוא יצליח. שלא יהיו אי הבנות, זה לא תהליך לינארי, יש בו עליות ומורדות, והיו לי לא מעט קשיים בדרך. לכו לראי ותסתכלו. מה אתם רואים? בן אדם, לא רובוט, לא מכונה. כולנו אנושיים ויש לנו "מטען" עצום (ולא רק בקילוגרמים) שאנחנו מביאים איתנו. כשתחושת ההחמצה התחילה להיעלם והתחלתי לרדת במשקל ללא סבל, מצאתי את עצמי נכנס לקנות קפה (אספרסו כפול ארוך ללא המתקה) במאפיה עמוסת עוגות , מאפים, רוגלך, בורקסים ועוד מיני פחמימות ושאני לא מרייר על הסחורה. נכון, זה נחמד, והריח טוב, אבל פתאום אין את התחושה שבא לי לאכול איזה קרואסון עכשיו.... וזו הייתה תחושה מדהימה! פעם, או שהייתי קונה ומתבאס על עצמי , או שלא הייתי קונה ומרגיש תסכול ותחושת החמצה. והנה, הצלחתי לצאת מהלולאה האינסופית הזו של הקרייבינג לאוכל. השינוי בעצם נבע משינוי התודעה והחשיבה על אוכל ולא רק ממה שאכלתי. הגמילה מסוכר ופחמימות פתחה את האופציה לראות האוכל אחרת, לחשוב עליו שונה. שנים קודם, היה לי מנוי בחדר כושר. זה היה סבל נוראי ללכת לחדר כושר, שנאתי את זה. הלכתי "כי צריך". אז כדי להתמיד, לקחתי מאמן אישי בחדר כושר (שילמתי כפול: גם למאמן וגם לחדר הכושר). והלכתי לשם כי חשבתי שזה יועיל לי לבריאות. אז נכון, היו לי שרירים מתחת לשומן.... אבל תחושת ההחמצה והתסכול לא השתפרו. מספר חודשים אחרי שהתחלתי את האתגר ללא סוכר, נרשמתי לקבוצת ריצה. לא, לא חיפשתי את הריצה בשביל ל"שרוף קלוריות", אלא בשביל הבריאות וההרגשה הטובה. אני, שהייתי בטטת כורסה, שרואה את כל מהדורות החדשות הרעילות בטלוויזיה וממשיך לתוכניות ריאליטי חסרות תכלית וששום דבר לא יוציא אותי בערב מהבית, התחלתי להתאמן בערב, שלוש פעמים בשבוע: בחמסין, בקור, בגשם, בברד וברוחות, בלי הנחות. אני, שילדים לא היו בוחרים אותי למשחקי כדור כילד, כי לא בדיוק הועלתי בריצה אחרי הכדור, ובקפיצה לרוחק הייתי קופץ הכי קרוב, אני ששעתיים לפני טקס הסיום בבה"ד 1, מדריך הכושר לקח אותי למסלול המכשולים כדי שאצליח לעבור איזה קיר טיפוס או משהו, כי זה היה תנאי לעבור את הקורס, אני שהייתי הבנאדם הכי לא ספורטיבי, וכשראיתי אנשים רצים בחוץ כשאני ברכב המחומם, ריחמתי עליהם, אז אני - רצתי חצי מרתון 3 פעמים. אני - רצתי חצי מרתון – 3 פעמים..... אם פעם, היו אומרים לי שזה מה שיקרה בעוד כמה שנים, כמובן שלא הייתי חושב שמדובר עלי ומי שאומר את זה הוא פנטזיונר מנותק מהמציאות. אחרי שנה ומשהו מתחיל התהליך ירדתי בערך 17 ק"ג במשקל. אבל המספר על המשקל פחות רלוונטי לי. היום – מה חשוב בעיקר זה השקט בראש, שהצלחתי לצאת מהלופ האינסופי הזה של אכילת יתר שהביאה לאכזבה, תסכול וביקורת עצמית, או למניעת אכילה שהובילה לסבל ותחושת החמצה. היום הרגשות השליליים האלה כבר לא מנהלים אותי – ולא באמת חשוב מה יש לי בצלחת. אחרי מספר חודשים של ירידה במשקל, מישהי פתאום אמרה לי: "זה לא רק שרזית, אתה נראה חי". ואז הבנתי שהרווחתי את החיים שלי בחזרה. מקבוצת ווצאפ אחת של אתגר הורדת הכרס, נולדתי מחדש. קוראים לי עמית, ואני חי ! שלכם, עמית מנטור לאורח חיים בריא אם זה נגע בכם ואתם מעוניינים לעבור תהליך דומה בעצמכם, מוזמנים לשיחת היכרות ללא עלות. השאירו פרטים